ליבנה קציר, משרד עורכי דין  |  רחוב הירקון 67 בני ברק 5120613   03-5097788    03-5097799    office@katsir-law.co.il‏

ענייני גביית דמי מזונות, היו מאז ומתמיד בעייתיים למדי – זאת מאחר, שגם לאחר שההוצאה לפועל מעורבת בנושא ופועלת לגבייתם, עדיין, קיימים כל מיני “חורים” ברשת, שדרכם, עלולים חייבים אמיתיים להתחמק מתשלום חובותיהם בגין מזונות. אחד מה”תרגילים” הוותיקים והמוכרים ביותר בתחום הוא העברת רכוש החייב לצד שלישי, על מנת להסיר מעל הרכוש המדובר את סכנת חרב העיקול.

לרוב, התרגיל הזה גם מצליח לחייבים, כשהם ממשיכים, באופן זה, להחזיק בנכס או ברכב, שלכאורה, חוקית, הוא אינו “שלהם”, אבל בפועל – הם בעליו והם ממשיכים להשתמש בו כרגיל. אולם, פסק דין שניתן לאחרונה בבית משפט השלום בפ”ת, העוסק בגביית מזונות, הצליח לגרום לעיקול רכב שהיה רשום על שם צד ג’, בזכות הוכחת “מנהג בעלים”.

לפני שנעסוק במשפט הספציפי, נעצור לרגע, ונשפוך מעט אור על המונח “מנהג בעלים”.

מהו מנהג בעלים?

“מנהג בעלים” הוא מושג משפטי שמציין כי יש להתייחס לרכוש מסוים (נכס או רכב) כאילו הוא שייך לאדם המסוים, גם אם הוא, בפועל, אינו רשום על שמו. הוכחת מנהג בעלים (כלומר, הבעלות על הרכוש הספציפי) חיונית, במיוחד בתיקי מזונות, מאחר ובמרבית המקרים, יטען כי אין בידיו האמצעים הכלכליים הנדרשים לעמוד בתשלום דמי המזונות (או בחובות שנצברו בגינם), בעוד שהוכחת הבעלות על הרכוש מפריכה טענה זו.

לדוגמה, אם אדם מסוים יטען כי לרשותו אין כספים או נכסים, ותמצאנה עדויות לכך כי הוא מתגורר בנכס ספציפי באופן קבוע, משלם את חשבונות הנכס וכיו”ב – החומר המשמש כראיה יספק לבית המשפט הוכחה מספקת למנהג הבעלים (כלומר, בעלותו בפועל) של האדם על הנכס. מכאן, שטענתו הראשונה לא הייתה נכונה.

זה אולי נשמע קל, אבל, למעשה, מורכב למדי להוכיח מנהג בעלים, במיוחד כאשר המדובר על רכב, רכוש שנחשב כקל הרבה יותר לשיתוף מאשר נכס נדל”ן (דירה או בית).

כעת, לאחר שהבהרנו את המונח, נוכל לשוב לפס”ד.

סיפור המעשה:

משיב א’ היה נשוי למבקשת וחייב לה סכום כסף גדול (הכולל בתוכו חוב מזונות). בבעלותו ובשימושו של המשיב רכב, שרשום על שמה של משיבה ב’ – בתו. הרכב נרכש ע”י המשיב ונרשם ע”ש המשיבה (כאמור, בתו) שהייתה באותה העת קטינה וללא רישיון נהיגה, במסגרת תשלום חובות המשיב לאימה של המשיבה ועוגן בהסכם אשר הוגש לביהמ”ש לענייני משפחה בירושלים ואשר קיבל תוקף פס”ד.

במשפט, טען המשיב, כי הרכב נרשם על שם המשיבה, שכן אימה של המשיבה חששה לרישום עבירות תנועה על שמה. המבקשת, טענתה, לעומתו, כי הרכב שייך למשיב, ולכן, יש להורות על עיקולו לטובתה.

מהם “אותות של מרמה”? כיצד הוכח “מנהג בעלים” במשפט? ומה הייתה הראייה, שלבסוף, הכריעה את הכף לטובת המבקשת?

על כל אלה, תוכלו לקרוא בפס”ד שבקישור המצורף: לשקר אין רגליים